<h1>המנהיג דין איסור פת של גוים</h1>
<h2>דף ח:</h2>
וכי תימ' מאחר דקיימ' לן דנותן טעם לפגם מותר אמאי אמ' רב בחולין, [ח' ע"ב] השוחט בסכין שלגוים קולף, והא סתם כליהן אינן בני יומן, ואין לומ' דרב סבר הנותן טעם לפגם אסור, א"כ לפשוט רבא מיהא, מדלא אפשוט מעכברא בשיכרא [ע"ז ס"ח ע"ב], דהכא מיירי השוחט בסכין שלגוים טבחים שבכל יום הורגי' הבהמות בהן ובת יומא הוא. אבל ה"ר אפרי' מרישבור"ק שפסק שכיון דפליגי [פסחים מ"ד ע"ב] [רבנן] אדר' עקיבה [וסברי] דמשרת וכל משרת ליתן טעם כעיקר, ור' עקיבה יליף מגיעולי גוים וכדרב הונא בריה דר' חייא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ורבנן קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא, ואפי' הכי אסורה דנותן טעם לפגם אסור ולא דמי לשאר נותן טעם לפגם דבכולהו פוגם מעיקרא הוא, ולא מילתא הוא דרבנן וודאי סברי דכיוון דקדירה בת יומא דפגמה פורתא אסירא שאינה בת יומא נמי אסורה דלא ילפינן מגיעולי גוים וסוברין מה לי פגם גדול מה לי פגם קטן הכל אסור. וכבר הבאנו ראייות למעלה דנותן טעם לפגם מותר. ועוד בסוף ע"ז [ס"ז ע"ב] דדחיק תלמודא מאי טעמ' דר' שמעון דאמ' לשבח אסור לפגם מותר, לימ' כרבנן סבירא ליה ומיהא אינה קשייא דר' שמעון מתיר כל נותן טעם לפגם, ורבנן לא שרו אלא פוגם מעיקרו ומיהו מה דרב אמ' קולף כרבנן, ועכברא דשיכרא פוגם מעיקרו הוא.
